יואל ארד
נער נצחי, חבר אמת

אתר זה מוקדש לזכרו של יואל ארד, אשר נפטר מהתקף לב בעת בעת טיול אופניים 
ב 19.12.2006        בן 67 היה במותו

                         -לתמונות מחייו של יואל-

===================================================================

דברים על קברו של יואל 21.12.2006

בבוקר יום ג' מצלצל הטלפון: "ברש, מתי נפגשים?" קבענו ב-9:30 בצומת סומך. מדי כמה שבועות היה יואל מתקשר ותמיד הייתי נענה בשמחה. הרכיבות המשותפות היו דבר שבשגרה ובכיף וכללו הפסקה בתצפית אל הנוף, כאשר יואל מרתיח מים לתה על הגזיה המשוכללת שרכש בארצות הברית.

גם הפעם הכול זרם בניחותא. הצעתי ליואל מסלול מהספר של אלי סט: "עוד יום טיול באופני הרים"...

יואל החנה את הרכב במושבה מגדל. "כדי שיחנה במקום בטוח". ירדנו לישוב הבדואי ואדי חמאם והתחלנו בטיפוס ארוך ומייגע של הפרש גבהים של כ-300 מטר, אל כתף הר סביון ומשם גלישה בשביל תלול אל נחל ארבל. במורד הנחל כמה מאות מטרים לפני המעיין שנקרא עין ניתאי, יואל עובר להליכה ומתלונן על תחושה מוזרה של צרבת שהוא חש בסרעפת. אנו עוצרים ליד עץ למנוחה, יואל מכין תה ואני מאמין שהתה החם והמנוחה יעשו את שלהם ובעוד שעה קלה נמשיך ברכיבה. אך הדקות חולפות ואני רואה שיואל ממשיך להיות מודאג, גם שיחת טלפון לפנינה לא מביאה לשיפור. "שים את היד על המצח שלי", יואל מבקש. ואכן מצחו מכוסה זיעה קרה. עכשיו גם לראשי חודרת ההכרה כי זה נראה לא טוב.

אני יוצא להזעיק עזרה. ליד המעיין אני פוגש משפחה מכפר זיתים. שני הגברים רצים אתי חזרה ליואל שבמהלך הדקות האלו נראה שאיבד את ההכרה ומצבו מדרדר. תוך כדי ניסיונות הנשמה הם מזעיקים אמבולנס שמגיע מכפר זיתים עד המעיין. צוות מיומן של פאראמדיקים מקיף עכשיו את יואל מכל עבר עם הציוד המשוכלל שבידיהם הם נלחמים על כל שביב של חיים או שביב של תקווה. גם המסוק שמוזעק ומרחף מעלינו מפיח בנו איזה סיכוי אחרון. אך ככל שחולפות הדקות מבינים כולם שזו מלחמה אבודה.

יואל איננו עוד איתנו.

האופניים מוטלות לידו הסלולארי לא מפסיק לצלצל וכל מה שנותר לי הוא לחזור ולדווח לכל אוהביו, לכל חבריו

יואל איננו עוד איתנו.

דני ברש

================================================================

כילד, ידעתי שאתה אבא סופרמן. הכי חכם, הכי יפה, הכי חזק, הכי מצחיק, הכי מוכשר... ואם אין בסביבה תינוקות ממש אז גם הכי צעיר.

כשבגרתי התחלפה ההערצה כלפיך בהתפקחות. חקרתי את פגמיך וזיופיך. גיליתי אבא שהוא בן-אדם. איזה שוק!
עם חלוף השנים למדתי לחדור דרך השריונים, המסכות והזיזים הדוקרניים, ומצאתי אוצר שופע- ים של רגישות ואהבת אדם. למדתי לאהוב אותך.
הפלגה בים שלך הבטיחה תמיד מערבולות ושרטונות, זרמים ותהומות, אך גם מגדלור קורן המכוון את הדרך ורוח גבית חמה ויציבה הנופחת במפרשי.
העולם היה לך מגרש משחקים קסום ובו אין ספור הרפתקאות לחוות וחידושים להמציא ואנשים להשתעשע איתם ולעיתים גם בהם.
מעולם לא השתעממת ולעולם לא שעממת.
משהו בנער הנצחי שבך, אבא, הופך את מותך לחורג מגבולות הנכון והטבעי...
אבל גם אם יש מקום לבוא בתלונות על הטיימינג, נראה לי שעל הדרך בה הלכת מאיתנו היית חותם בשתי ידיים.
אני לא מרגיש שבלכתך נפער חור בחיי- השארת לנו זיכרונות לאין ספור ערבים סביב המדורה, פתחת בפנינו כל כך הרבה דלתות ללכת בהן... והרוח החמה שלך תמיד תנשוב בגבי.
אני מקווה שאדע להיות אב לילדי כפי שאתה היית לנו.
תודה אבא, היה שלום
אני אוהב אותך
איתי

================================================================

דברים שכתבה אחותו:

יואליק, הכי אחי,
אני לא נפרדת ממך
אבל אתה, באופן כלשהו
נפרדת מאיתנו.
הלכת מאיתנו בסערה
כפי שחיית בנו בסערה,
בעוצמה.

לך אחי אל המקום
שבו הרוח סוערת.

לך אל הנגנים
ואל הזמרים.

לך אל הציירים
ואל התימהונים.

לך אל הצוללים.
צלול מטה, אחי,
אל מקום האלמוגים בכל הצבעים.

פרוש מצנח אל הרוח
ודאה
מעלה מעלה.

לך אחי אל מקום
המהנדסים.

לך תבנה עוד מנוע אחד.
עוד ברזל אל ברזל.
עוד שרטוט אחד.
עוד פטנט אחד.

לך אחי
אל מקום הסערה –
חייה שם
כפי שחיית איתנו.

ליאורה.

================================================================

יואל , אין לי אשליות שאתה שומע אותי, בינינו הרי לא האמנו אף פעם בבית דין של מעלה ולא סמכנו על מליצי יושר שיכינו את קליטתנו שם. תמיד ידעת שאתה חייב דין וחשבון למצפונך, לבני משפחתך הענפה ולחבריך, כאן, על פני אדמה. החבורה האוהבת שהתאספה ללוות אותך היא העדות לעשייתך הברוכה הפרועה והמורדת במוסכמות, לשפע המעשים הטובים ולמעידות החינניות.

אין לי אשליות שאתה שומע ואם אני מדבר כאילו אליך זה רק ניסיון לדחות במשהו את קבלת מותך.

הכרתי את המתיחות המטורפות שלך ואתמול עוד חלמתי שנוכל להתעורר, להתנער ולומר: הפעם הגזמת.

אבל הפעם באמת הגזמת וכבר אין למי לומר.

בשבוע שעבר קיבלתי אימייל עם צילומים נפלאים מסיביר ושירי מקהלה רוסיים כאשר אהבת. מיהרתי להעביר אליך כי ידעתי איזו התרפקות יחוללו אצלך שירים כאלה שרק בוגרי תא הקומסומול בפרוור הירוק באפיקים עדיין שרים. והנה, גם המייל ההוא הצטרף לשורה הארוכה של הדברים שנותרו ללא מענה וללא פתרון.

אהבתי אותך, את הדוגריות הטבעית, את ההתייצבות בשעת צרה. הייתה לנו שיחת טלפון שבועית, מין דרישת שלום לא מכוונת. אתה מחפש מישהו אחר שמתחיל בא' ומחייג אלי בטעות, אני שמח לקולך, ואז אתה מנתק ב"קוס אמק אמנון", שמבהיר לי שלא השתנית חלילה. אני יודע שפה לא יפה לומר קוסאמק, אלא שלידך אני פשוט פוחד לזייף, נרתע ממבטך המוכיח ונזהר מנחת זרועך.

היית 'ילד רע' במובן הטוב של צמד המילים. עם תאווה להפתיע ולהביך, עם ידיים חזקות מדי, עם ראש ערמומי ויצר הרפתקנות. אהבת ללכת על הקו הדק שבין הנועז לנועז מדי בשילוב מרנין של העזה וילדותיות. אהבת לשחק את משחק החיים, כפית על חבריך לשחק איתך ואני נכבשתי ונשביתי. פחדתי ללחוץ את ידך כי ידעתי איך זה עלול להיגמר אך ראיתי גם באיזו עדינות אתה אוחז בכפך את יד ילדיך, ילדים בני 20 ו-30 . הלב הענק הפעיל אותך בלי חשבון. התמכרת לסקרנות ולאהבה, לשמחת החיים ולחברות. חידות הדליקו אותך ומקומות סכנה סחפו פנימה. למזלך, שבעצם אינו מזל אלא בחירה מודעת, פנינה הייתה איתך. פנינה איזנה והזליפה טיפות פולניות, לחצה שעמידת הידיים על פי התהום תיעשה ארבעים סנטימטר אחורה, הציבה את הדאגה הנורמלית שלה כמרכיב מייצב ומרגיע. ואתה, אפילו כשלא הודית בכך, הבנת היטב, שלספינה המשפחתית לא מספיקים מפרשים, נחוץ גם עוגן. פנינה הייתה העוגן שבזכותו יכולת להפליג להרפתקאותיך, לבעוט במוסכמות (ולא רק בהן... ), ולקחת אחריות ולשלם את המחיר כדי ללכת עם האמת שלך עד הסוף.

יואל, היית התרסה מתמדת כנגד ההזדקנות. השווית מול כל אורח את ניצני הכרס ובדקת כמו ילד גן את שרירי הידיים. חיפשת סימני זקנה כדי למחוק אותם. שיחקת בצעצועים: מצנחים, גזיות, אופניים, אופנועים, טרקטורונים, בריכות שחייה ביתיות. חיית כאילו אין קיר גבוה מדי ואין עוולה שמותר להתכופף מולה ו'אם ההוא יכול אז אני בטח' וכל שיא הוא רק קו ההתחלה למקצה הבא.

חיית כך עד שהלב הענק בגד בך, או אולי, בקריאה אחרת, הציל אותך מפחדיך והותיר בלב חבריך ואוהביך יואל צעיר נצחי, יואל כפי שאהבת להיות .

אמנון לוין

==============================================================

יואל, יוליק של פנינה

סליחה לא באתי להספיד את יואל – מפני ששתי המילים האלו יחד לא נדבקות לדמותו.

אז נאמר שבאתי לומר לו כמה מילים

יולי, כך אני נוהגת לקרוא לך , אז נמשיך מנקודת הסכמה זאת. אני בטוחה שאתה ממש כאן קרוב אלינו, בעצם קצת מעלינו משקיף ומגחך, הרי לא תחמיץ אירוע שכזה בו יאמרו עליך רק דברים טובים ויפים.

ידוע שאתה ממש לא אוהב טקסים ומסיבות ,אבל הפעם גם הקדמת וגם הגזמת, לחמוק מהמסיבה של גיל 70 , שהיו ודאי עושים לך בהפתעה ,בסגנון אלו הם חייך.

נכון שלמספר 70 יש איזה קמצוץ ניחוח הזיקנה ,ורק אלוהים יודע כמה פחדת מכל הנלווה למושג –זיקנה.

ובכל זאת אתה כבר לא צוציק –גבר בן 67

נידמה לי שחלה כאן טעות , במציאות הארצית שלנו ,מוכרת לנו התופעה והשטה של אלה שם למעלה , הנוהגים יותר מדי פעמים לקטוף את הצעירים הטובים והמוצלחים שבנו.

אתה יוליק עם המראה הצעיר של גבר בן 30 + [עכשיו אתה מתמוגג] הצלחת לבלבל אפילו את השליח השמימי. זה ירד לעשות את הסיבוב היומי שלו בול נופל

על גבר נאה ,חתיך, עם כושר גופני מעולה, באמצע טיול אופניים , מתבונן בו מקרוב ,רואה צבר מחוספס דוקרני, עוקצני כלפי חוץ, משיר מבט נפנימה, כמו פרי שם, רך ומתוק, נשמה גדולה ולב חם , עם רגישות מפתיעה למצוקות הזולת .

פנינה ספרה לי על ידידות מופלאה שנוצרה בין יואל ואישה צעירה הסובלת מניוון שרירים, התבקש על ידה לסייע באיזה מכשור ,הוא נרתם ולמעשה מאז לא הפסיק לעזור לה בכל תקלה טכנית קטנה כגדולה.

ראה גבר היודע להיות חבר טוב אפילו עם בניו ונכדיו.

גלה מצח קורן כשרון יצירתי כזה שממציא פטנטים וידיים של זהב היודעות ליישם ליצור ולבנות.

בזוית שפתיו מצא חיוך כאילו מזמר-שובב אני ,אני שובב ,אך לב לי לב זהב .

אחד כזה המסוגל להשקיע מאמצים רבים כדי לפרגן ,לשמח להפתיע להצחיק את אלה שאוהב .

כן בעיקר יודע לאהוב :את כל נשותיו ,את כל ילדיו וילדי האישה שאיתו. משוגע על נכדיו איתם אוהב לשחק ויודע לשוחח בגובה העיניים.

ראה בן אוהב, שמטפל במסירות הערכה וכבוד באימו הזקנה .

כן השליח ראה כל זאת ואולי מעבר לזה, ראה גבר שיודע למצות את חייו ,בעבודה בהרפתקאות של טיולים ,אופנועים, טרקטורונים ,צלילות, וטיסות

תחביבו האחרון –טיולי אופניים.

ראה גבר השולט בחייו , מטפח כושר גופני וגאה בו ,ובסתר ליבו מבקש

"כך אני רוצה להישאר לנצח- כך אני רוצה שיזכרו אותי "

עם כל הצער הרב של איתי ,רחלי עידו ועומרי

נדב ,לימור,אלה, אמוץ ועילם

יזהר ,מגי, תום דן-דן ומאי

אבנר ,נוגה ואורן

וצערך האחות הצעירה ליאורה ושל בניך ושל כל החברים הרבים

ובמיוחד צער האובדן שלך אחותי היקרה, את שידעת ללכת בעקבות ליבך

וזכית לחוות איתו רגעי קסם וידעת שנים טובות של אהבה שמחה ואושר.

אין לי מילים של ניחומים . רק עם חלוף הזמן עם שכוך הסערה שבלב ,נגלה שיואל לא ממש עזב אותנו.

כל אחד ימצא בליבו את יואל שלו אותו אהב .

דינה בוברוב

==================================================================

זכרונות ילדות מיואל- יזהר לוזיה

יואל זה לעשות חורים בעננים ולכן לא לסיים קורס טייס, וגם תחבושת על יד כי היה צריך לבלום את המק של מונס כשהדרדר לכיוון המסגרייה.

רגל עץ- הדרך שלו ללטף אותנו.

יואל זה תחרויות בחג שבועות של הרכבת קו השקיה והעמסת עגלה בחבילות חציר. מרוץ הלפיד בחנוכה. טרמפולינה, טנק, אומגה, סוסים ואופנוע מונטסה ביום העצמאות. לוח עץ מחובר לג'יפ- סוג של סקי בשדה שיואל המציא.

יואל זה המצאה מהלכת, שפע של פתרונות ורעיונות מקוריים.

יואל זה בריכה בקיץ, תחרויות של עליות מתח ועמידות ידיים. היה יושב על מקפצת השחייה ונאחז בה ואנו כילדים מנסים להעיף אותו למים. כמובן שתוך כדי כך היינו מוצאים את עצמנו עפים למים בעצמנו. הוא אהב את המגע שלנו ואנחנו את שלו.

טיול האופניים הגדול- עוזר בעליות ומצחיק אותנו בלילות.

יואל זה הרבה דברים: אנושיות, הגינות, דוגמה אישית, אותנטיות, גבריות.

יואל זה גבר במובן הכי אסוציאטיבי של המושג: חזק, יפה, יצירתי, מעשי, אגו מפותח, כישרון אומנותי, חוש הומור מבריק, אבא טוב, משרה אווירת ביטחון, יודע ללטף כשצריך ולתת מכה כשצריך.אוהב לעשות ועושה רושם על אנשים בכלל ועל נשים בפרט.

יואל זה חלק חשוב בקהילה הגוננית בשנים הכי טובות שלה, למרות שאף פעם לא מילא תפקיד מרכזי של מזכיר או מרכז משק- וגם לא היה לו עניין בכך.

יואל זה הרבה אקשן ומעט שעמום

יואל זה הרבה הומור ומעט עצב

יואל זה הרבה שובבות ומעט רצינות מאולצת

יואל זה הרבה חברים ומעט שונאים

יואל זה רחוק מצביעות, מחוסר אחראיות, מדמגוגיה, מייאוש, ממניפולציה

יואל זה יכולת אילתור, תחרותיות, ילדותיות, אינטגריטי.

יואל זה לתרום לקיבוץ, לחברה, למדינה

יואל זה חברות, פר פייט, שנינות, שאלות מתחכמות, חידות, ציור, אתגרים, חיים, אהבה

ליואל יש חלק לא קטן בילדות של מי שהיה בקרבתו.

עלי באופן אישי הוא השפיע בשנים החשובות האלה. השפעה ניכרת בי גם היום ותלווה אותי לתמיד.

וזה הדבר הכי גדול שאדם יכול להשאיר אחריו.

אוהב אותך תמיד

יזהר לוזיה, בן כיתתו של איתי ושכן לשעבר של משפחת ארד

=============================================================

נבצר ממני להגיע והמעט שאני יכולה לעשות הוא להעביר לך בכתב חיבוק חם ואוהב וכמה מילים שיוצאות מהלב

אי אפשר היה שלא להבחין באהבה המיוחדת שהייתה לך וליואל, חזקה ועמוקה כמו שיש באהבות מאוחרות שהן בשלות ובוגרות יותר.

הקרנתם הילה סביבכם ,את –בעינייך הטובות והכחולות ויואל- בחיוך הנערי שובבי שלו. היה כף להימצא בחברתכם גם מפגש לרגע, העביר תחושה של חום ושל רצון לעוד.

אני מקווה פנינה, שבשעותייך הקשות האלה, יהיו הימים והשנים שזכיתם להיות ביחד ,כמו שרציתם ואהבתם, מקור לנחמה , לא רק משום שמעטים זוכים במה שזכיתם אתם, אלא גם משום שיישארו לך החוויות והזיכרונות יפים ושלמים לפני שישים "אלוהי הזמן" את ידו הגסה .

שתמצאי בך הרבה כוח להמשיך ולהאיר בעינייך הטובות והכחולות אור לעצמך ולאוהבייך

חיבוק חזק חזק

רחלי שוורץ

=============================================================

בס"ד

כ"ח בטבת

כשיואל בא, הייתי במצוקה גדולה – תקועה עם מנוף יקר שמתקלקל לכדי מצבים של סכנת חיים, בלי אחריות, בלי שרות, בקיצור חברה בלי מוסריות.

מנוף זה הוא הדרך היחידה בה אני יכולה לצאת מהכסא ולעשות את הפעולות הכי פשוטות, לעבור לשירותים, למקלחת, למיטה ולבריכה.

כשיואל בא הוא ישר הבין, הבין אותי ממש. אני לא יכולה להיות תלויה במכשיר לא בטוח, מסוכן, בחברה לא אמינה. אני צריכה אלטרנטיבה אמיתית. אני מוכרחה להיות עצמאית. ולא יכולה להיות שום סיבה שיעבור עוד יום בלי ששחיתי בבריכה.

כשיואל בא הוא החליט – אנחנו חברים! מאותו הרגע, זה לא רק הוא, גם כל החברים שלו מגויסים, ומעכשיו הוא אומר לי – את תהיי שקטה, זה על אחריותי לסדר לך את העניינים, אני רק רוצה לראות חיוך על הפנים.

כשיואל בא הוא פשוט עשה. מנוף אחד בוכנה על לחץ אויר, מנוף שאין בו תקלה גם ברטיבות של הבריכה. אני תמיד בטוחה. ומנוף נוסף, נייד עם וינץ' שמתחבר לכסא הגלגלים איתו אני יכולה להיות ולתפקד גם בבתים של אחרים.

מאז שיואל בא אני שמחה וחופשיה לרצות. בזכות יואל נעלמו לי כל המוגבלויות.

כל חלום שלי הופך בידיו של יואל למציאות – בקלות מוצא את הפתרונות הטכניים הקטנים והגדולים - שלי נותנים חיים.

כל זה בלי תמורה ואם יש בעיה אז "ענבלונת, אני בא!"

אני אומרת "יואל, זה רחוק" והוא –

"ענבלונת בשביל מה יש חברים?"

"לפחות על משהו אשלם לך"

"ענבלונת, אל תרגיזי אותי!" ובזה נסגרו העניינים.

אני יודעת שלא אמצא, שאין בעולם עוד בן-אדם כזה, פרא אדם, ממש אדם בצלם, שיכול להמציא ולעשות כאלה מין רעיונות חכמים, פשוטים, יפים, טובים וטיפשיים כמוך.

אבל, אני שמחה, מודה לשם, זכיתי להכיר אותך. זכיתי להרגיש חברות אמת.

יש אהבה שלא תלויה בשום דבר.

יש אמת אין פחד.

יש טוב שככה מנצח בנוק-אאוט את הרע.

יש שמחה.

יש אותך.

אני יודעת, מרגישה (כמו שאיתי אמר) הרוח הגבית החמה והטובה שלך ממשיכה עכשיו לנשוב ביתר עוז. ומה שנראה בלתי אפשרי, קשה, זה ישתנה. אתה נמצא. דוחף, שומר, מחזק, אומר: יש דרך של חיים אמיתית, יפה, ישרה. בלי לפחד, עם לב טוב, עם ראש טוב, עם מעשים טובים ועם בדיחה טובה.

וכשאני בבלבול, חולשה, מבוכה אני מסתכלת על דמותך, שומעת, לומדת, מקשיבה לך.

ואם אני קצת מצליחה, גם לי כמו לך, אין כמעט דבר שאני לא יכולה, אפילו את כל המכסים העקשניים של צנצנות ובקבוקים.

באהבה גדולה

חיבוק חזק חזק לכל המשפחה,

ענבלונת

=============================================================

למשפחת ארד היקרה

שלא נדע עוד צער.

היה לי העונג לחלק חוויות משותפות עם יואל האבא והבעל בתקופת החברות שלו בגונן.

מאז עזב את גונן ירדו מספר המפגשים בינינו בצורה חדה, אך תמיד מצאנו פינה חמה בלב אחד לשני.

כשיואל גמר קורס טייס, הודיעו לו המדריכים שלא יוכל להיות טייס, לא מפני שאינו מוכשר לכך, אלא שביצועיו כל כך מעולים שהוא מרשה לעצמו לטוס על גבול הסיכון.

כשהכרתי מאוחר יותר את יואל, הבנתי שהטעות היתה באבחנה, יואל באמת היה עובר את גבול הסיכון, מתוך שעשוע ושליטה מלאה, אך תמיד ידע לחזור בריא ושלם – לצערי הרב לא הפעם.

היתה ליואל יציבה טבעית נדירה שלא פגשתי אצל הרבה ספורטאים אחרים ואני הרי עסקתי בספורט.

כשניגש לעשות סקי מים בכנרת, מהפעם הראשונה הצליח להתייצב על המים ולהיגרר אחרי הסירה מההתחלה ועד למהירות גבוהה, עם נפילה אחת בלבד.

כשנפתח אתר החרמון לסקי, יואל לא חשב שיש כאן משהו ללמוד – לקח סקי עם עוד חבר ושניהם ירדו מהפסגה את כל המסלול בסלאלום עד למטה במהימנות כזו, כאילו כבר עשה את המסלול כמה פעמים קודם.

כאשר הסתיימה מלחמת ששת הימים נותרו על הרמה הרבה טנקים סוריים. יואל, אפיק ואלי לשם הניעו אחד מה- T34 והסיעו אותו לגונן. בתחילה, נסעו איתו עם הילדים בשביל הכיף, בשלב שני, קיבלו אישור מרפול, מפקד פיקוד צפון, להשתמש בטנק לצרכי עבודה.

הצפצפות צמחו לגובה והיה צורך בכלי גיזום בגובה שלא היה קיים עד אז. יואל היה בקשרים טובים עם יגאל מיכלזון, שבנה את האפרונים הראשונים בארץ לעבודה בגובה: קטיף וגיזום. הכלים הרגילים הגיעו ל 4-5 מטרים, והגבוה ביותר ל 10 מטר ובגובה זה היה הכלי מתנדנד מצד לצד. אולם גם גובה זה לא הספיק לצפצפות.

יואל העלה את הרעיון להסיר את הצריח של הטנק ובמקומו לבנות זרוע על בוכנות שעולה ומסתובבת עם במת עבודה בקצה לגיזום.

כשעבדתי במטע התפוחים עברתי את כל השלבים מההידרוסקלה ועד לאפרונים המשוכללים. ואני מוכרח לציין שעד היום לא נבנה מכשיר מתאים כל כך לעבודה בגובה של עד 14 מטר. המיוחד בטנק היה בבסיס המסיבי עם משקל של כ- 20 טון על קרקע (נמוך), משקל זה נותן יציבה איתנה לאדם שגוזם בגובה ללא נדנוד. ההרגשה כל כך בטוחה שגם בזמן נסיעת הטנק אפשר היה לגזום בלי צורך לרדת.

את המנוע העצבני של הטנק החלפנו במנוע של משאית, גם שלל מסוריה, כדי לתת איטיות ובטחון לאדם שגוזם למעלה. לחלקי חילוף דאג יואל לספק מהטנק ההפוך בבניאס ומטנק האנדרטה בחצור, גם כן הרפתקה שהסתיימה בשלום.

יואל עבד לא מעט בתור איש אחזקה במפעל הגדול של הקיבוץ השכן ונשאר לעבוד שם, למרות שהכה את הבוס שלו שהגזים בפקודותיו, כנראה שהצוות תמך ביואל.

במילואים בילינו יחדיו בסיירת חי"ר. וכאשר שירתנו ברמתא לרגלי הר דב קבע יואל עם עליזה והילדים שבשעה 20:00 ימסור להם ד"ש עם פצצות תאורה. הוא הפעיל את צוות המרגמה לפצצות תאורה בדיוק בזמן ומשפחתו קיבלה ממנו איתות והוא "קיבל על הראש" מהמ"פ.

ביום האחרון למלחמת יום כיפור עלה כוח גדול של גולני לכבוש את החרמון בחזרה מהסורים. אותנו הציבו במארב על גבעה ליד מג'דל שמס, כדי שאם יברחו הסורים דרומה, נבוא איתם במגע ירי. יואל דאג שלא נהיה שנינו צמודים אחד לשני שאם חס וחלילה יקרה משהו לא "ילכו" שניים ביחד מגונן. הוא לא דאג לעצמו, אלא למשפחות בגונן.

יואל היה רגיש מאד וכשאיבד חבר מהסיירת את בנו, יואל השתתף בהלוויה ותמך בו בדברי עידוד.

כאשר עזב יואל את גונן למד בעצמו שרטוט ומחשב ועסק רק במקצוע האהוב עליו: פיתוח כלים ומכשירים לפי דרישת הלקוח, כך שעבודה לא חסרה לו עד יום מותו.

כאשר ביקרנו את יואל ופנינה בביתם נהנינו מקבלת פנים חמה, סיפורים ויחס חם, אך לא לפני שנאלצנו לעבור שחייה במקום או הליכה במים במתקן הכושר שארגן יואל לקיץ ולחורף.

באופניים היה מטפס על גבעות, היה בעל כושר גבוה ונראה צעיר, ולכן היה בעיני המועמד האחרון שיקבל התקף לב.

אצלי הוא עוד קיים ולא פעם אני רואה אותו מחייך ומתחמן את ה"סידור" הבא.

עם הרבה געגוע –

יואל ליפין.

=============================================================

דברים ביום השנה הרביעי ליואל                17.12.2010

גם אם בגילנו זה נשמע מופרך, לא הזיכרון שולט בנו, אנחנו שולטים בו. אנחנו בוחרים מה לזכור ואיך לזכור. יש מי שבא הנה למקום שבו יואל מת, ויש מי שבא למקום האחרון שבו יואל חי, למקום שממנו והלאה הוא ממשיך לחיות רק בלב אוהביו.

שלשום הצטרפתי לפנינה כדי לבדוק את הדרך. למשפחה היה ברור שאזכרות ליואל עושים בשטח, לא בבית הקברות, לא במועדון, אלא שהגשם המבורך הפך את הדרך לואדי זורם והשטחים לצידיה היו ספוגי מים. ידענו שלפנינו יומיים שמשיים ותהינו אם ה- 44X של יזהר יצליח לעבור עם הציוד עד האבן ההיא. מאליה ריחפה השאלה  מה יואל היה עושה ויותר ממנה מה היה מספר אחרי שהרכב היה נתקע. מי כמוהו ידע שהכישלון הוא כמעט תנאי להצלחה בהמשך וסיפור שמנסה לדלג מעל הכישלונות מאבד את עיקר טעמו. יפה להצליח , יפה לא פחות לחזור ולספר שוב ושוב את הדרמות שבדרך, וגם כשהכל נראה באנאלי אנחנו את הדרמות כבר נמציא.

כשהגענו פנינה התיישבה ליד האבן שבה ביצעו את פעולות ההחייאה ואמרה: "מה לדעתך הוא חשב באותן דקות? אומרים שאז כל החיים חולפים לפני העיניים." שאלתי מי אומר ופנינה סיפרה על אנשים שהחיו אותם.  אבל בשביל תרחיש כזה צריך לחוש שאלה רגעיך האחרונים וזה הרי כל כך מנוגד לאופיו של יואל. כאב לו נורא, גם בטלפון לפנינה הוא סיפר ש"בוער לו בפנים", יותר מהכאב הפיזי הוא בטח כאב את בגידת גופו. הצעיר, הנמרץ, החזק, המאותגר, פתאום לא סוחב בעלייה... ואולי יותר מכל, דאג באותן דקות לאיך אחר כך הוא יספר לבנים, איך יעמוד בפניהם מבוייש, איך ישבור להם את הדימוי של צעיר נצחי.

כל אחד בוחר איך לזכור וכשאנחנו משתנים גם בחירתנו משתנה. אני זוכר עכשיו את ההתעקשות ללכת על הקו הדק שבין הנועז לנועז מדי, את ה"אני אפתור את זה", את הרעות הקורנת, את המבט הכחול המתחטא כשנתפס בקלקלתו, את לחיצת היד שבאה להכריז מי יותר חזק ואת הרכות בה אחז ביד ילדיו, רכות שנשתפכה על פניו, על דיבורו, על מעשיו.

     אמנון לוין

===================================================================